יסוד מוסרי שלומדים מעגלה ערופה -כמה אנחנו יכולים לתת כוח לאדם ע"י מילים טובות ועידוד ויחס נכון, להתמודד בקשיים ובנסיונות בחיים. תוכחה נוקבת לכל הורה ומחנך. ידינו לא שפכו את הדם הזה…האמנם?!
פרשת שופטים :
עגלה ערופה -ידינו לא שפכו את הדם הזה!
התורה אומרת שאם יש איזה אדם שנהרג מחוץ לעיר, הזקנים צריכים לקחת עגלה לנחל איתן ולערוף את ראשה ולומר ידינו לא שפכו את הדם הזה, כפר לעמך ישראל וכו׳
הגמרא בסוטה (מד:) מבארת שהם אומרים שלא פטרנוהו בלי מים ומזון, ובלי לוויה.
ולכאורה לא מובן, וכי אם היו נותנים לו מים ומזון לדרך או היו מלווים אותו לא היה מת?
מדוע הם צריכים לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה?
אלא הביאור הוא: שכל אדם בעולם צריך שיהיו לו אוהבים ותומכים שיעזרו לו להתמודד עם קשיים ונסיונות בחיים. ואדם שיש לו אנשים שאוהבים ומעריכים אותו, אפילו כשהוא עובר מצבים מסויימים בחיים הוא לא מתייאש ולא מרים ידיים, אלא הוא מתמודד עם כל המצבים והקשיים שיש לו. אבל אדם שאין לו מישהו שיאהב ויכבד אותו או יעריך אותו, אין אף אחד שיקשיב לו ויהיה לצידו, כשיהיה לו איזה קושי או נסיון, או מצב שמרגיש שהעולם קורס עליו, אין לו כח להתמודד ואין לו מוטיבציה להלחם על חייו.
לכן באה התורה ואומרת שאם אנחנו מוצאים אדם שנהרג מחוץ לעיר, זה לא סתם.
אנחנו אשמים בזה! כי אנחנו היינו נותנים לו קצת יחס! קצת עידוד, מילים חמות, היינו דואגים לו ללחם ומים או לפחות היינו מלווים אותו ביציאה מהעיר, הוא היה יכול להשאר בחיים, גם אם מישהו היה בא להלחם איתו הוא היה מתמודד ונלחם, ולא מרים ידיים, הוא לא החניה מתייאש בקלות! כי היה לו בשביל מה, כי הוא יודע שמעריכים אותו ודואגים לו ויש מישהו מאחוריו. היה לו אנרגיות וכוחות נפש להתמודד בכל מצב שהיה נקלע אליו. אבל בגלל פטרנוהו בלא לוויה ולא מים ומזון, אז הוא נכנע, נשבר, התייאש.. לא היה לו כוח מספיק להתמודד. כי הרגיש בודד, גלמוד, בלי משענת ובלי שום הערכה מסביב. לכן : צריכים לבא לאותו נחל איתן, ולומר בקול: ידינו לא שפכו את הדם הזה..
כמה מוסר אפשר ללמד מזה, איזה לקח עוצמתי לחיים שלנו, לא צריך לצאת למלחמה בחוץ כדי להתמודד עם בעיות בחיים.
אלא כל אדם מתמודד יום יום עם היצר הרע, עם נסיונות קשים מבית ומחוץ, איך ומה הכלים שיש לנו שנוכל להתמודד איתם נגד המבול שיש בחוץ?
זה תלוי בנו, אנחנו יכולים במילים פשוטות למנוע את האסון הבא.
כמה פעמים אנחנו רואים ילד, או בחור ישיבה או תלמיד שלנו, שמתמודד עם נסיונות קשים, שאף אחד לא מתיייחס, לא מקשיב, לא מתעניין בו, עוברת שנה ועוד שנה, והוא מרגיש לבד במערכה, ורק הטובים והמצליחים הם אלו שיודעים ומממשיכים הלאה, אבל הוא תמיד נשאר מאחור, כי הוא זה שהיה זקוק ליותר יחס, לחום ואהבה. ולא קיבל, לא בבית ולא בבית הספר, ולא בישיבה.
ואז אחרי שנים.. פתאום מתפלאים איך הוא יצא לתרבות רעה, איך הוא עזב את הדרך, איך לפתע הוא נטש הכל מאחוריו??!
אבל אשמים אנחנו.. האם נוכל אז לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה?? ועינינו לא ראו?!?
כדאי שמעכשיו תמיד נסתכל ונביט סביבנו מי זקוק ליחס, לכבוד ולהערכה, מי צריך יותר תצומת לב. מי זה שזקוק לעזרה, למים ומזון, לליווי צמוד עד שיעמוד על רגליו.
כולנו זקוקים למילים טובות, להערכה מצד החברה, מצד המשפחה, מההורים, מהמורים, מהבוס,
אז כדאי שנפעל ונשים לב מהתחלה, ונדע לשים את הדגש במקומות הנכונים.. כדי שח״ו לא נגיע למצב של ״לא נודע מי היכהו״.. אלא נדע לעצור את הכל כמה צעדים לפני..